חיפוש
  • Dafna Parchi

אגדת ריצה - כלבים לא מטפסים על עצים

הדבר הראשון שראיתי היה השיניים החשופות שלו. נזל מהן ריר. הוא לא היה לבד, היו איתו עוד שלושה אבל לא מהסוג שלו. הוא היה נראה כמו כלב זאב, האחרים היו נראים רזים יותר. סוג אחר של כלבי רועים. בלי לחשוב יותר מידי, הסתובבתי ברגע אחד והתחלתי לברוח. רצתי הכי מהר שיכולתי. זה היה קשה כי עוד לא הספקתי באמת להתחמם, עברתי רק חמישה קילומטרים מהבית. אבל התחממתי. בלית ברירה. רצתי בשביל ממנו באתי וחשבתי תוך כדי על דרך מילוט. תיכף אגיע לשדרת העצים ואולי שם פשוט אטפס על איזה עץ. הכל קרה מהר תוך כמה שניות. שמעתי את הנביחות שלהם הולכות ומתקרבות. הלב שלי כמעט התפקע. ראיתי את עץ החרוב שאני מכירה כבר היטב במסלול הריצה שלי, והחלטתי שאני פשוט מטפסת עליו. הנחתי שכלבים לא מטפסים על עצים. טיפסתי. בדרך נשרטתי כי החליקה לי הרגל על הגזע ואז שמעתי קול: "תני לי יד, אני אמשוך אותך!"

הושטתי את היד והתיישבתי על אחד הענפים. היבטתי מטה. טיפות זיעה נטפו מהמצח שלי וטפטפו. ראיתי את להקת כלבי הרועים חגים במעגל סביב עץ החרוב אבל הם לא נבחו יותר. רציתי לבכות. ריחמתי על עצמי. ניסיתי להסדיר נשימה. זו היתה ריצה מוטרפת.

הנחתי לרגע את הראש על היד. שנייה לנוח. חשבתי לעצמי. ואז הרמתי את העיניים והוא פשוט בהה בי במבט מרחם. "את בסדר?" הוא שאל. "כן", עניתי בהתנשפות. "מה אתה עושה פה?" שאלתי. זה היה מוזר. לא נפגשנו עשרים שנה. דווקא הוא. "יצאתי לרוץ ופתאום החבר'ה האלה התחילו לרדוף אחרי. אחד כמעט הצליח", הוא אמר וסימן לי עם היד על הרגל שלו, היה שם פצע שוטט דם. "זה לא נראה טוב", אמרתי. "אבל למה אתה פה?" זה פשוט לא הסתדר לי. "אמרתי לך רון. רצתי בפרדס. פתאום הם הגיעו הנבלות". "אייל, אף אחד כבר לא קורה לי רון, אתה יודע? רונית". תיקנתי אותו. זה הרגיש כאילו חזרנו אחורה בזמן ואז עשינו קפיצה לעתיד וכל מה שקרה בדרך נשכח. אבל התמונות והרגעים התחילו לרוץ לי בראש וזכרתי הכל. זכרתי הכל ממנו. מתי נפגשנו בפעם הראשונה. הטלפון הראשון. הנגיעה ביד. כשהלכנו ואחזנו ידיים. החיבוק. הנשיקה. הכל. ובעיקר את הלב השבור שהשאיר לי. "רונית", הוא תיקן את עצמו. "לא ידעתי שאת רצה". "לא ידעתי שעברתָ לגור כאן". "כן, זה חדש. התגרשתי ושכרתי כאן דירה ברחוב ברק, ממש צמוד לירידה לשדות. שאהיה גם קרוב לילדים". סיפור של עשרים שנה, נכנס במשפט אחד. חשבתי לרגע עליה. אולי גם לה שבר את הלב.

"נחמד", עניתי. "אנחנו גרים קצת יותר למעלה". פתאום נזכרתי גם אני במה שיש לי. הסתכלתי על השעון והזמן עדיין רץ. "קטע, לא עצרתי את השעון". "זה הדבר האחרון שחשבתי עליו", הוא צחק. "כמעט מתנו". הוא המשיך לצחוק. גם אני צחקתי. ואז לחצתי על השעון. רציתי לראות מה השעה. השמש התחילה לשקוע. שתקנו דקות ארוכות.

"רונית, נראה לך שהם הלכו?" הוא שאל. ניסיתי לשפר את האחיזה שלי, ואז להסתכל בין הענפים אם אני רואה משהו. "נראה שכן", עניתי. הגוף שלי כאב. "אבל אני מפחדת לרדת, אולי נחכה עוד קצת. אולי מישהו יעבור פה", אמרתי. "אני גם מפחד", הוא אמר. הופתעתי, כי זכרתי אותו אחרת. חזק. חצוף. מתנשא. עכשיו ריחמתי עליו קצת. הדקות חלפו. הוא הסתכל עליי ואני עליו. ואז הסתכלתי שוב על הפצע שלו. היה שם סימן של שיניים. "תצטרך לטפל בזה. אולי לקבל חיסון, לך תדע", ניסיתי להפיג את השתיקה המביכה.

"כן, אעשה את זה", הוא אמר. "אני מצטער, שתדעי. אני יודע שזה לא רלוונטי כבר, אבל הייתי בן זונה, אני יודע". "שטויות", חייכתי. "כבר שכחתי", אמרתי. שנינו ידענו ששיקרתי. "לא עוזבים בלי להיפרד", הוא אמר, והסתכל עליי במבט רציני. פתאום הוא היה נראה לי כמו איש זר. מבחוץ אותו הנער שהכרתי, מבפנים מישהו אחר.

פתאום שמענו רעש מרחוק, וככל שהתקרב זיהינו שזה טרקטורון. האיש שנהג בו ראה אותנו ונעצר לידנו. "מה קורה חברים? נעים לכם שם? תרדו, תרדו!"

"היו פה כמה כלבים אלימים", אייל צעק לעברו. "הם אוכלים עכשיו בבית, אתה יכול להיות רגוע. אני נמאס לי מכל מיני גנבים שבאים לי לפה וקוטפים לי מהעצים!" פתאום הכל התחבר לנו, וחשבתי לעצמי, איזה מעשה נבזי זה, לשחרר ככה כלבים נגד אנשים.

"בואי נרד", אייל אמר. הוא ירד ראשון ואחר כך עזר לי לרדת גם. "דיר באלאק אני רואה אתכם כאן שוב, וואלה יש לכם מזל, אחרת הייתם מעבירים את הלילה על העץ". לא היה לי כוח לריב איתו, אפילו שרציתי לצרוח. נטפל בזה מחר, חשבתי. כל הגוף כאב לי. השריטות ברגל שלי טפטפו קצת דם ואייל היה חייב ללכת לטפל בפצע שלו. הסתכלתי עליו והוא היה נראה מותש גם כן. "בואי נלך, נחזור דרך הכביש, הכי בטוח", הוא הושיט לי את היד שלו וסימן לי להתקדם. עברנו ליד האיש של הכלבים בלי להגיד לו שום דבר.

"יש לך כוח לרוץ?" אייל שאל אותי. "לא יודעת, בוא קודם נצא מהפרדס של המופרע הזה, נחזור לכביש ואז נראה". עניתי. היתה לנו הליכה של מאתיים מטר בערך. יצאנו דרך המחסום של הפרדס לחיבור של הכביש, ושם כבר ידענו שאנחנו מחוץ לשטח של האיש הרע ומכאן הכל יהיה בסדר, חשבתי לעצמי. הייתי במרחק של כמעט חמישה קילומטר מהבית, ולא נותרה לי ברירה אלא לרוץ הביתה בחזרה.

"טוב, אז, נראה לי שמפה אנחנו מתפצלים, לא?" אייל שאל. "את לשם, נכון?" הוא הצביע על השביל שלי. "כן, אני משם", עניתי. "טוב", הוא אמר, אבל המשיך להסתכל עליי עוד רגע. הסתכלתי לו בחזרה לתוך העיניים. בידיעה שעכשיו אני לא מי שהייתי. אני שונה. אחרת. אי אפשר לפגוע בי שוב. ובכל זאת, הבנתי, לא רק לי יש צלקות. השנים רצות והזיכרונות נשארים. "נתראה שוב, לא?" הוא שאל במבוכה. חיכיתי רגע לפני שעניתי. "איזה מזל שכלבים לא מטפסים על עצים", אמרתי. הסתובבתי לשביל שלי, הפעלתי את השעון, ורצתי חזרה הביתה.


52 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול