"יום אחד את באמת תמותי!" הוא אמר לה והיא התגרתה בו בכוונה, כדי לנהל את אותה שיחה בפעם האלף, כדי להיות בטוחה בפעם המיליון, ולהרגיש בפעם המי-יודע-כמה שרוני -  אוהב אותה. "נשאר לי רק להעביר את הרגל, תסתכל!" "אני לא אוכל לחיות בלעדייך אם תמותי,יעלי", הוא אמר ותפס אותה והחזיר אותה בחזרה לשביל, ויעל הרגישה על גג העולם. רוני לא יוכל לחיות בלעדיי אם אני אמות, היא חזרה אחרי המילים שלו  בלב כמו ילדה קטנה.

התהום הלכה והתרחקה מאחוריהם ויעל הרגישה שטענה את עצמה לשעות ולימים הקרובים, בידיעה שבסוף השביל יתפצלו, הוא לכיוון אחד והוא לכיוון הנגדי. ואז בעוד הרבה ימים הוא יגיד לה בטלפון שכבר הגיע הזמן להיפגש שוב, כי הוא חי כבר על אדי הפגישה האחרונה שלהם בגשר הישן והשבור מעל התהום הגדולה, והיא תגיד לו שגם לה עומדות להיגמר כבר הבטריות והגוף שלה כואב ורוצה אליו, וזה סימן.

יעל אהבה מאד את הפגישות הסודיות שלה ושל רוני בגשר הישן, הלב שלה דפק כל-כך חזק לפניהן, אבל לא כל-כך חזק כמו ביום שהבינה שאין להם אפשרות להיפגש שם יותר. הם עמדו יחד וראו איך הטרקטורים מגיעים, אחרי שיום קודם עברו שופלים וכיסחו את כל השיחים והעצים שבשביל בדרך לשם. יעל מיד חשבה על זה, שעכשיו בריצות לגשר הישן לא יהיה לה טיפת צל. "אולי זה סימן", הוא לחש לה, ועברה בה צמרמורת, היא ידעה שזו לא צמרמורת של הרוח הקרה שנשבה באותו היום, זו היתה צמרמורת אחרת, כי היא הרגישה מה הוא עומד להגיד. שעדיף שלא יפגשו יותר, זה מסוכן מידי, ועכשיו באמת לא יהיה להם מקום סודי ובטוח כמו הגשר הישן. ובעצם, את יודעת, שאני חושב על זה, הגשר הישן מעולם לא היה מקום בטוח, כי מה -  אנחנו היחידים שגילינו אותו? כל הילדים מהקיבוץ בורחים לכאן מבית הספר, ובאמת, היה לנו מזל עד עכשיו. חתיכת פחדן, היא חשבה לעצמה. "זה לא הפריע לך ששכבנו כאן ערומים וכל הבגדים שלנו היו מפוזרים פה על הסלעים, כאילו שהגשר הישן רק שלנו. זה לא הפריע לך לקפוץ ערום למעיין באמצע היום, ולצעוק לי שאני סתם פחדנית שאני לא קופצת. חטפת פיק-ברכיים רוני? אתה מתחרט? דווקא עכשיו?" היא הטיחה בו. "אין בי טיפת חרטה. בוא נזוז", היא אמרה, ופנתה לשביל שלה בלי להסתובב לאחור.