"בואו נעשה תחרות יריקות"

בואו נעשה תחרות יריקות. אדווה אמרה, והרעיון לא הסתדר לי עם המראה הבלונדיני והאלגנטי שלה. הדר  קפצה אחריה: "יאללה, קדימה!" וזה היה נשמע כאילו הן כבר ערכו תחרויות יריקות בעבר. יצר התחרות עלה בי אבל אז התוודיתי בקול: "אבל אני לא יודעת לירוק", ואדווה אמרה: "לא נורא, נלמד אותך!" ושוב, המרחק בין איך שהיא נראית לאיך שהיא מדברת הצחיק אותי. אהבתי אותה מאד בגלל זה.

"ס'תכלי, את אוגרת מלא מלא רוק בפה, אוספת אותו על הלשון", ואז בשלב הזה היא התחילה לדבר מוזר כי היא הדגימה תוך כדי, ועוד לפני ששמתי לב, היא העיפה את היריקה שלה כמעט עד הקיר של הכניסה למפקדה.

"מה? לא הבנתי כלום! איך עשית את זה?" זה בא לי בהפתעה. עד אותו רגע כל הסיפור של יריקות, או "מוחטות", תלוי את מי שואלים, היה שמור אצלי לגברים בלבד, ובדרך כלל לשחקני כדורגל.

"עוד פעם-עוד פעם", ביקשתי. ואז הדר התערבה: "תאספי מלא רוק על הלשון, ותעשי כמו תעלה כזאת, ואז תקחי מלא אוויר ותעיפי את זה", וגם היא, הרביצה יריקה רחוק-רחוק. "אוקיי, ההתחלה של המדרגות זה הקו", אדווה אמרה והתרחקנו כולנו כמה צעדים אחורה. ניסיתי כמה פעמים לירוק, וזה נפל די קרוב לנעלי ב' שלי. "שנייה, נגמר לי הרוק!" צעקתי ולא יכולתי להמשיך מרוב צחוק. גם אדווה והדר צחקו נורא אבל אין מה להגיד, הן היו מבריקות ביריקות.

השעה היתה כמעט תשע בערב, שלוש חיילות במדי ב', עומדות ויורקות מחוץ למפקדה של הבסיס. "טוב, עכשיו אני חייבת להצליח", אמרתי ונהייתי רצינית. עשיתי את כל השלבים לאט כמו שהן הסבירו לי, עם התעלה וכל זה. רגע לפני שקלטתי מה קורה והספקתי להגיב לצעקה של אדווה: "חכי, יעל! לאאאא!" והדר: "שיט שיט - רגעעע!!!", היריקה של החיים שלי עפה באוויר ונחתה היישר על סיכת המ"מ שעל המדים של רויטל, אחת הקצינות היותר שנואות בבסיס. עליי במיוחד. היא הסתכלה עלינו, ואז התמקדה בי. היא הסתכלה על החולצה שלה בגועל, ואז שוב עליי – "יש לך שבת, יעל. תגיעי בבוקר למשרד שלי על ב'". אדווה והדר כבר לא צחקו. חיכינו שרויטל תלך ואז היה שקט. "טוב די, יאללה, תירגעו. היא לא יכולה לתת לי שבת", אמרתי להן. "יואוו זה היה מצחיק", ניסיתי קצת לרכך את האווירה.

בשעה שמונה הלכתי למשרד של רויטל. בדרך ראיתי איך כולם עולים על האוטובוסים ונוסעים. "את יכולה לצאת הביתה. תעלי על א' ותסעי. יש לך מזל", היא אמרה לי. תמיד היא דיברה בקול שקט, אבל העיניים הכחולות שלה היו רעות. זה היה ניגוד מוחלט בין הפנים היפות והחלקות שלה, לאיך שהיא התנהגה אל אנשים בבסיס. מאוהבת בדרגות ובכוח. "המפקד לא אישר לי להשאיר אותך שבת. הוא אמר שסגרת כבר שתי שבתות ברצף, כי התנדבת להחליף חברות שלך בשבת תורנות. מעניין". היא שתקה. "הפעם זה רק שעתיים ביציאה, אבל כדאי מאד שאת ושתי החברות הכוכבות שלך, תתחילו להתנהג כמו חיילות בצבא הגנה לישראל. לכי תעלי על א'.  ותסגרי אחרייך את הדלת". היא אמרה. "תודה המפקדת". עניתי והלכתי לכיוון הדלת. לא הייתי חייבת לקרוא לה "המפקדת" בשלב הזה של השירות, אבל רק ככה היה אפשר לדבר איתה. כשהגעתי לדלת הסתובבתי אליה ושאלתי, בלי באמת לחכות לתשובה: "המפקדת, את על ב'. למה את לא נוסעת כבר הביתה?"

  • LinkedIn Social Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram

מפת אתר

הרצאות

© 2021 by Dafna Parchi . כל הזכויות שמורות