אין דבר כזה מזג אוויר רע, יש רצים חלשים

בשבוע שנחתנו בטורונטו, הטמפרטורה הממוצעת עמדה על 9 מעלות צלזיוס. היו ימים חמים יותר מזה, והיו כאלה שקצת פחות, אבל איך שלא יהיה, קפאנו מקור. לריצות הראשונות יצאתי בבגדי ריצה ארוכים, עם כובע וכפפות, וזה היה נסבל. ככל שחלפו הימים, ונכנסנו כבר לחודש אוקטובר, הטמפרטורה התקרבה כבר לכיוון ה-5 מעלות. הצטיידנו במעילי חורף טובים, שמיד חיממו אותנו, אבל באמת. את המעילים שהבאנו מישראל תלינו יפה בארון. ובכל זאת, חבר יקר ראה אותנו עם מעילי החורף הכבדים והודיע: "חכו עם המעילים, זה עוד לא הקור האמיתי". לא הבנו מה הוא אומר, כי כבר היה לנו קר מאוד.

בריצות למדתי להתלבש בשכבות. ב-5 מעלות כבר היה לי קר, ואחרי ריצה אחת סיוטית הבנתי שהייתה חסרה לי שכבה. מריצה לריצה ניסיתי למצוא את התמהיל המדויק של השכבות, שלא יהיה קר או חם מדי. אבל האמת היא, שלא צריך יותר מדי שכבות. הסוד הוא, להשקיע בביגוד איכותי של 2-3 פריטים ואתם מסודרים. כשהטמפרטורות התקרבו לאפס מעלות, כבר רצתי קבוע עם הלבוש הטכני שהיה לי, והמשכתי בשגרת האימונים.

פריטי החובה שאני ממליצה עליהם הם

מכנסי ריצה תרמיים - כדי להסביר כמה מכנסיים כאלו הם מחממים, אני רק אספר שכשאני נכנסת הביתה מהריצה אני חייבת להוריד אותם מיד. זה לא סתם מכנס תרמי, על פי הוראות היצרן הובטח לי עד מינוס 30. אז אמנם למינוס 30 לא הגענו כאן, אבל במינוס 15, הוא עשה את העבודה.

מעיל ריצה - זה גם לא מעיל ריצה פשוט, והוא גם איתי כבר הרבה שנים. הוא עמיד בטמפרטורות נמוכות מאוד. הוא לא עבה! אבל גם לא דק מדי. אלא מספק את שכבת ההגנה הדרושה.

אז מעיל ומכנס תרמי אלו שני פריטי המפתח, ואיתם כמובן אסור לוותר על כובע מחמם, כפפות, באפ. כללי המשחק משתנים ברגע שהטמפרטורה מגיעה לאפס מעלות ומתחת לזה, וזה כבר המגרש של האמיצים באמת.

NEVER SAY NEVER

הייתי באמונה מוחלטת ששום דבר לא ישבור אותי. רק לא לעלות למסילה. אחרי שהבנתי וניסיתי את הלבוש שעובד לי, גיליתי שזה לא נורא כמו שזה נשמע. המשכתי לרוץ בחוץ די הרבה זמן. הטמפרטורות נעו בין מינוס 1 למינוס 5, היו ימים שגם קצת יותר קר מזה. 

ככל שרצתי יותר, הגוף התרגל יותר. נהניתי לרוץ לפארקים הקרובים בשכונה, במרחק ריצה של 3-4 קילומטרים לכל כיוון שאבחר. שם חיכו לי שבילים אינסופיים. גשרים פסטורליים שחציתי, נחלים שהתחילו לקפוא, וכשהשלג הגיע, המראות היו מדהימים. כשהשלג יורד יש שקט, אבל לא נרטבים. אם יורד בלילה שלג, סיכוי גבוה שבבוקר השבילים כבר יהיו מפונים. השופלים של העירייה המקומית עובדים כל הלילה, מפנים ומפזרים מלח. ואני המשכתי לרוץ בחוץ. רק לא לעלות על המסילה. שנאת חיי.

חוקי הטבע משחקים לנו ברגליים

אלא שאז התרחשו מספר תופעות טבעיות ששיבשו לי את כל התוכניות. קודם כל, הרוח. הרוח מורידה את הטמפרטורות בצורה משמעותית. יכול להיות מינוס 1, שזו טמפרטורה נורמלית לריצה, אבל מרגישה כמו מינוס 17. זה קור מפתיע וקיצוני, ורק אחרי שהורדתי את הכפפה כדי לצלם, הבנתי שזה לא כזה פשוט, זה אפילו כואב. 

דבר נוסף, אחרי שירד שלג והטמפרטורה עלתה מעל האפס, אפילו במעט של 1-2 מעלות, מעט השלג שירד הפשיר תוך 24 שעות. כמה שעות לאחר מכן הטמפרטורה שוב ירדה מתחת לאפס, ואז נוצרה שכבת קרח. על הקרח כידוע לכם, אי אפשר לרוץ, אפשר רק להחליק. 

הייתי עקשנית (וטיפשה) והספיקה לי ריצה אחת יותר מדי בשביל להבין את העניין. בבושת פנים, ואולי גם עם קצת תחושת הקלה, נכנסתי למרכז הספורט הקרוב ועשיתי מנוי לחדר כושר. לא לפני שמימשתי את זכויותיי לקבל שלוש כניסות חינם. הייתה לי תקווה שאולי בסוף שלוש כניסות חינם, הטמפרטורות יעלו ויגיע האביב, אבל מה לעשות, היינו רק באמצע ינואר. וולקאם טו קנדה.

מסילה - בואו בראש פתוח

אני לא בטוחה למה שנאתי כל כך אימוני מסילה. אולי בגלל כל הקונספט של לרוץ במקום, הבהייה במסך, ובמקרה הגרוע יותר, לבהות בהשתקפות של עצמך במראה. תמיד שנאתי את זה, במקומות ששמו מראה שגרמו לי לנתח במשך שעה את תנועת הריצה שלי ולחשוב כל הזמן אם אני נראית בסדר או לא.

למזלי, בחדר הכושר הנוכחי כל המסילות הוצבו מול החלון, הפונה אל הפארק המושלג. ובכל זאת תמיד היה לי קשה לעלות למסילה לאימונים ארוכים מאוד, אם רצתי 5 ק"מ זה הספיק לי. אבל עכשיו כל האימונים היו צריכים להתבצע על המסילה. 

הסוד הוא: לבוא בראש פתוח, ולגוון כמה שיותר. נכון שהעיסוק בכפתורים יכול להיות מעצבן, אבל מצד שני, זה גורם לך להיות עסוק. שיפוע חצי - חובה. אני מהמחמירים, אני שמה על שיפוע אחד, כדי לדמות כמה שיותר לריצה בחוץ. הריצות הראשונות היו בלתי נסבלות, אבל ככל שחילקתי כל אימון לחלקים, ביצעתי שינויי קצב אחת לכמה דקות, האימון עבר יותר מהר.

טיפול זוגי עם שנאת חיי

בחוץ כבר נערם כמעט מטר שלג. סופה של 24 שעות שהשביתה אפילו את המנוסים ביותר. ביטלו את בתי הספר באותו היום. האמת היא שזה היה די ברור, אנשים קמו בבוקר ומצאו את המכוניות שלהם קבורות בשלג. לקח כמה שעות עד שהכבישים פונו ולאט לאט החיים חזרו למסלולם. אני חושבת שזה היה סימן בשבילי, לעשות משהו שנמנעתי ממנו כל כך הרבה זמן. כאילו היקום אומר לי, דווקא איפה שקשה לך, לשם תלכי. 

וזה מוזר, כי אני תמיד אומרת לעצמי וגם למתאמנות שלי, עושים את האימון איפה שאפשר. אם זה מסלול עם עליות, או אילוצי לו"ז שמכריחים אותנו לרוץ בשעות פחות נוחות, אנחנו חייבים להתאים את עצמנו, אחרת לא נתאמן לעולם. אותו דבר עם המסילה. כמה שנמנעתי ממנה, בסופו של דבר מצאתי את עצמי 4 ריצות בשבוע עליה - זה שיא כל הזמנים מבחינתי. 

הימים המשיכו להיות קרים, והמחזוריות של שלג, קרח, מים, קרח, חזרה על עצמה, אז שכנעתי את עצמי שזו ממש סכנת חיים לרוץ ככה ברחובות, והרבה יותר נעים על המסילה. אני חושבת שעכשיו אנחנו בסדר אחת עם השנייה. השארנו את העבר מאחורינו.

ביום שהפשירו השלגים

ביום שהפשירו השלגים בטורונטו, בארץ הגיעה אחת בשם "קורל" ונרשמו אפס מעלות באזורים מסוימים בישראל. אנחנו כמובן צחקנו, וכששלחו לי הודעות נסערות על 3 מעלות, וש"אי אפשר לרוץ בחוץ", עניתי שבקנדה בשלוש מעלות אנשים מורידים את בגדי הקיץ מהבוידעם. הרבה ימים לא רצתי בחוץ וחיכיתי כבר שיתחמם, ואז הגיעו יומיים חמים של 3-5 מעלות. שמחתי מאוד והחלטתי לצאת לריצה קצרה בחוץ. ויתרתי על שכבה אחת מתחת למעיל, עדיין עם מכנס תרמי. 

כבר בתחילת הריצה הרגשתי את עקצוצי החום מתחת לבגדים. חם יותר מהרגיל, וזה מדהים שלפני חצי שנה בקור הזה, לא הרגשתי ככה. איזה פלא זה הגוף שלנו, והעובדה שאפשר להרגיל אותו לכל דבר, אם רק מתמידים. 

כמויות השלג ברחובות היו אדירות, ותהיתי, אם הרחובות מוכנים לכל הדבר הזה שמפשיר עכשיו. בשלוליות הראשונות נזהרתי ודילגתי, אבל ככל שהתקדמה הריצה הבנתי שלא, הרחובות עדיין לא ערוכים לקלוט את כל כמויות המים האלה. התחרטתי שיצאתי לרוץ בחוץ, ולרגע הצחקתי את עצמי שחשבתי את זה. היתה רק דרך אחת לדעת מה העומק של כל שלולית (שלא לומר בריכה) שחסמה את השביל לאורך כמה מטרים טובים. ואם ניסיתי לעקוף את השלולית, זה כלל טיפוס בערמות של שלג.

פולה רדקליף אמרה: "אין דבר כזה מזג אוויר רע, יש רצים חלשים". המשפט הזה הולך איתי כמעט כל חיי, מאז שהתחלתי לרוץ. כי בסוף, אם תנסו להיזכר מה הריצות שהכי בנו אתכם, אני בטוחה שתיזכרו בריצה מסוימת הקשורה בתנאים החיצוניים שהיו. אם זה תוואי השטח או מזג האוויר. בסופו של דבר, כשאנחנו מגיעים להתחרות, או פשוט רוצים להתמיד באימונים לאורך זמן, אסור לנו לתת לתנאים החיצוניים לשבש לנו את התוכניות. אנחנו חייבים ללמוד לעשות את ההתאמות. אז בפעם הבאה שיש לכם איזה אתגר קיצוני בריצה: תמיד אפשר לדמיין אותי מחליקה על הקרח, או דורכת בשלולית עם נעלי ריצה עד כמעט גובה הברך, ולהגיד לעצמכם, שהמצב היה יכול להיות יותר גרוע, וצריך להגיד תודה על מה שיש. חדשות ועידכונים ממני באינסטגרם