כשמישהו משתמש ב"מסקנטייפ" קצת מתכווצת לי הבטן. עד היום. גם כל פעם כשאני צריכה מאיזה שהיא סיבה להשתמש בדבק האפור-חום המרעיש הזה מיד עולים לי הזכרונות מהמלחמה. הייתי בת עשר במלחמת המפרץ. לא הבנתי למה היא פרצה, לא ידעתי מי נלחם במי, רק ידעתי מה זה מסיכות אב"כ, מסקנטייפ, נחש צפע, אזעקות, לא לשכוח להוציא את הניצרה ואת זה שהבית שלנו בשכונה ה' בבאר שבע היה שייך לאזור ו', וכל פעם כשנכנסנו לחדר האטום והקשבנו לרדיו, חיכינו בציפייה שהשדר ישחרר את האזור שלנו. למזלינו, כמעט תמיד הוא שיחרר אותנו ראשונים, אבל אני זוכרת את היום הזה, והרגע הזה ממש, ובמיוחד את פניה של אמא שלי, כשהשדר ביקש דווקא מאזור ו' להישאר בחדר האטום. היום, 30 שנה וקצת אחרי ועם שלוש בנות משלי אני מבינה כמה אמא שלי היתה בחרדה. בדיוק אבא שלי יצא ברגל להחזיר את אחי הגדול מחוג כדורסל או שזה היה מחבר. פעם הורים היו מחזירים מחוגים ברגל. נשארנו אמא שלי, אחי הקטן ואני בחדר האטום. לא היו טלפונים ניידים והטלפון הצהוב עם החוגה (היחיד של הבית) היה בכלל בפינת האוכל. אי שם מעבר לדלת שנאטמה בניילון עבה, מודבק במסקנטייפ למשקופים, ולסיום סמרטוט רטוב בשביל לאטום את החריץ שבין הרצפה לדלת, ככה ביקשו בטלויזיה לעשות. כל מה שהיה מעבר לדלת של החדר האטום כשהיינו צריכים לשהות בו היה מבחינתי אזור מלחמה. לא פעם חשבתי מה קורה שם בחוץ. ותמיד, אחרי שכבר היה אפשר לצאת, יצאנו כולנו לאט, קצת משתהים, בודקים שהבית בסדר. הרגע הזה באותה הפעם שהיינו צריכים לא לצאת היה ארוך והוא הפך לכמה רגעים, ואולי זה היה בסוף רק רבע שעה, אבל החרדה נחרטה בלב שלנו לתמיד.
סגרתי מעגל עם מלחמת המפרץ הרבה שנים אחר כך כשגייסו אותי בפעם היחידה והאחרונה לשירות מילואים בפיקוד העורף כדי לאסוף מסיכות אב"כ מהאזרחים. שם ראיתי אותן, ערימות עצומות, ישנות, מאובקות. באמת נגמרה המלחמה אבל היא לנצח תלך איתי. הסתכלתי הרבה על הבנות שלי ועל איך שהן מתמודדות עם משבר הקורונה. כמה מילים חדשות הן למדו מוקדם מידי לגילן. כמו שילדה בת עשר לא אמורה לדעת מה זו ניצרה, גם הן, בייחוד הקטנה, לא אמורות להבין מה זה לשטח את העקומה, א-סימפטומטי, בידוד, סגר וקפסולה. כשהן יגדלו הן בטח יספרו לילדים שלהן איך כולם שטפו ידיים כמו משוגעים, שלא היה בית ספר ולמדו דרך הזום, כולם הסתובבו עם מסיכות ואסור היה להתחבק. אני רואה את השינויים בהן כבר עכשיו, לוחצות על הכפתור של המעלית עם המרפק או עם נייר, מראות לי איך משתעלים למרפק וברגע של פרץ נשיקות וחיבוקים שיוצא ממני, הקטנה אומרת: "די אמא, את תדביקי אותי".
ילדים הם יצורים שאוהבים להסתגל והם עושים את זה מעולה. הטבע שלהם הוא לחפש כל הזמן קרקע בטוחה, וכשהבינו שמסוכן מידי בחוץ הם נרתמו להיות בפנים. אף אחד לא התנגד ואפילו יותר מזה, ראיתי את החרדה על הפנים שלהם. כשהצעתי אחרי שבוע לרדת לסיבוב קצר בגינה הבנות שלי נבהלו, הסתכלו עליי כאילו שאני משוגעת, ופה ראיתי את תחילתה של הצלקת מהמלחמה שלהן. ביום השני לחזרה של בית ההספר התקשרה אליי הבת שלי מבוהלת שהיא לא מוצאת את האלכוג'ל ואסור לה לקחת מחברה והיא לא רוצה להשתמש בגדול שנמצא בכיתה. "תחפשי עמוק-עמוק בתיק, זה שם, אני יודעת", ניסיתי להרגיע, וחיכיתי על הקו שתעדכן אותי שהוא נמצא. נשמתי לרווחה. אם יהיו ילדים שיפתחו רצון לשמור על הגיינה מוגזמת - נאשים את משבר הקורונה.
למדתי על בשרי וגם ככה שמעתי ממומחים בתחום שלפעמים לוקח כמה שנים עד שמופיעים הסימפטומים לפוסט-טראומה. אז אולי עכשיו זה נראה שחוזרים לשגרה וכולם ממש בסדר אבל בעצם זו אשליה. הצלקות כבר שם אבל מבחינתי זה בסדר. כמה אפשר להסתיר את הדברים הרעים שבעולם מהילדים שלנו? כל ילד צריך מלחמה בדיוק כמו שאני הייתי זקוקה למלחמה ההיא. שם למדתי בלי שאצטרך לשאול את הגדולים שלא הכל מושלם והעולם שלנו קצת דפוק וקצת משוגע. לי כאמא אין עדיין אומץ להגיד את זה לילדים שלי, לפחות לא עכשיו כשהם כל כך קטנים. עכשיו הם יודעים.